מורסה, אבצס - מידע רפואי

מורסה (אבצס) היא הצטברות מוגלה (מצבור תאי חיסון מתים וחיידקים) הנגרמת עקב זיהום חיידקי. נוכחות מורסה בגוף גורמת לכאב.

קיימים סוגים רבים של מורסות, ביניהם:

• מורסה עורית.
• מורסה פנימית.
• מורסה בשן (מורסה דנטלית). הצטברות מוגלה בתוך שן הנגרמת עקב זיהום חיידקי. מצב זה עלול להיווצר בעקבות רקבון של השן. המורסה יכולה להיות בתוך העצם האלבאולרית (העצם שבה שקועות השיניים) או בתוך החניכיים.
• מורסה במוח. תופעה נדירה שעלולה להיות מסכנת חיים. הצטברות המוגלה נגרמת בגלל חיידקים המגיעים לאזור בעקבות חבלה לגולגולת, לאחר ניתוח או בעקבות זיהום קודם.
• מורסה על שם ברטולין (בפתח הנרתיק). בפתח הנרתיק אצל נשים קיימות בלוטות על שם ברטולין. במקרה שניקוז הבלוטה נחסם, מצטברת מוגלה ועלולה להיווצר מורסה.
• מורסה בכבד. עלולה להיווצר בעקבות זיהום בטני דוגמת דלקת התוספתן, זיהום במערכת הדם או זיהום בדרכי המרה העוברות בתוך הכבד.
• מורסה בחוט השדרה. נוצרת בעקבות זיהום בתוך חוט השדרה הגורם לדלקת ולהצטברות מוגלה באזור.
• מורסה בפי הטבעת (אנו-רקטלית). חלחולת (רקטום) הוא החלק האחרון של המעי הגס בו נאגרת צואה ויוצאת מהגוף דרך פי הטבעת.
• הצטברות מוגלה באזור זה עלולה לגרום להיווצרות מורסה.
• זיהומים באזור שיכולים להוביל להצטברות מוגלה כוללים זיהומים המועברים ביחסי מין, בלוטה שפתח הניקוז שלה נחסם וזיהום של פיסורה אנאלית (פצע בפי הטבעת שיכול להזדהם).
• מורסה בשקד (מורסת שקדים, פריטונסילרית). זהו זיהום נפוץ באזור הראש והצוואר. בדרך כלל המורסה מתפתחת בסמוך לשקדים בגרון לאחר זיהום באזור.
  
  

ערך זה יתמקד במורסות עוריות ומורסות פנימיות המתפתחות באזורים שונים בתוך הגוף.

מורסה יכולה להתפתח אצל כל אחד וכמעט בכל אזור בגוף.

ברוב המקרים מופיעה מורסה עורית אצל אנשים בריאים, אולם המצב נפוץ יותר אצל הסובלים מסוכרת. המורסה מתפתחת כתוצאה מזיהום של שורש השערה או מחסימה של בלוטת זיעה.

מורסה פנימית מהווה במקרים רבים סיבוך של מצב רפואי כלשהו. לדוגמה, מורסה בסמוך לשקדים לאחר דלקת גרון קשה (נקרא גם אבצס פריטונסילרי)

אנשים הלוקים במחלות שונות או בבעיות במערכת החיסון מועדים יותר להתפתחות מורסות פנימיות

סיכויי החלמה

מורסה עורית קטנה לרוב תתנקז באופן עצמאי ותעלם ללא התערבות רפואית.

מורסה גדולה תטופל במרבית המקרים בעזרת אנטיביוטיקה על מנת להתגבר על הזיהום החיידקי ובעזרת ניקוז יזום של המוגלה שהצטברה. ללא טיפול המורסה עלולה להמשיך לגדול ולגרום לכאב. במקרים של מורסה גדולה לא מטופלת קיים סיבוך של פיצוץ המורסה. בתהליך זה אלול הזיהום להתפשט לאיברים הסמוכים.

הסימפטומים תלויים במקום בגוף בו נמצאת המורסה.

מורסה עורית

המורסה נראית לרוב כמו בליטה תת עורית המלאה במוגלה. מורסה עורית יכולה להימצא בסדק או בחתך של העור. ברוב המקרים האזור כואב ואדום. פורונקל הוא סוג נפוץ של מורסה עורית.

במקרים של מורסה עורית שכיחים הסימפטומים הבאים:

• נפיחות תת עורית בעלת מרקם חלק ומעט קשיחה למגע.
• רגישות באזור.
• כאב, אודם וחום גבוה של העור, יחסית לאזור בריא.
• פצע פתוח או סגור באזור.
• מוגלה בצבע לבן או צהוב בתוך המורסה או מוגלה המתנקזת אל מחוץ לעור.
• חום מעל 38 מעלות צלזיוס (במקרים מסויימים).
• צמרמורת.

גודלה של מורסה עורית נע בדרך כלל בין 1 ל- 3 סנטימטרים אולם קיימים יוצאים מהכלל. כשהמורסה קרובה להתבקעות העור על גביה יראה דק.

מורסה פנימית

מורסה פנימית קשה לזיהוי מפני שאינה נראית כלפי חוץ כמו מורסה עורית. המורסה יכולה להתפתח בתוך איבר פנימי דוגמת הריאות או המוח או במרווחים שבין האיברים.

במקרים של מורסה פנימית, הסימפטומים הבאים שכיחים:

• תחושה כללית רעה.
• חום מעל 38 מעלות צלזיוס (במקרים רבים).
• כאב ואי נוחות באזור המורסה, למשל כאב בטן.

מורסות מסוגים מסויימים יכולות לגרום לסימפטומים נוספים כגון:

• ירידה במשקל.
• חוסר תיאבון.
• כאב ורגישות.
• עייפות וחולשה.
• שלשול (מימי בדרך כלל).
• תכיפות במתן שתן.

מיקומה המדוייק של המורסה בתוך הגוף יכול לגרום להופעת סימפטומים תלויי מיקום. לדוגמה במקרה של אבצס דנטלי יכול להיות כאב שיניים, טעם מר בפה וריח רע מהפה. מורסה בשד תלווה פעמים רבות בהפרשה מהפטמה.

חשד למורסה במוח יעלה במידה שיש חום גבוה מעל 38 מעלות צלזיוס וסימפטומים ייחודיים לאזור דוגמת כאב ראש או בלבול.

רוב המקרים נגרמים עקב זיהום חיידקי.

זיהום חיידקי

חיידקים החודרים אל הגוף גורמים למערכת החיסון להגיב בהצטברות תאי דם לבנים באזור המזוהם. התאים הלבנים נלחמים בחיידקים ונוצרת דלקת שבין שאר ביטוייה נפיחות והרס חלקי של הרקמה באזור.

כתוצאה מתהליך זה נוצר לעיתים חלל המתמלא בתערובת של תאים מתים, תאי דם לבנים וחיידקים (מוגלה). זוהי בעצם המורסה. ככל שהדלקת נמשכת ממשיכה המורסה להתמלא במוגלה ולגדול. עם גדילת המורסה גובר הכאב.

החיידקים הנפוצים ביותר שאחראים להיווצרות מורסה עורית הם סטפילוקוקוס אאוראוס (Staphylococcus aureus) וסטרפטוקוק (streptococci).

סטפילוקוקוס אאוראוס מסוג PVL

סטפילוקוקוס אאוראוס נמצא על גבי העור של כולנו וכול עוד אינו חודר לגוף אין הדבר מהווה בעיה. במקרים מסויימים הוא יכול לגרום לזיהומי עור כגון מורסה או פורונקל.

החיידק נמצא בכמות גדולה יותר באזורי גוף לחים כגון בתי שחי, מפשעה ונחיריים.

חלק מחיידקי הסטפילוקוקוס מייצרים חומר רעיל בשם Panton-Valentine leukocidin) PVL) שגורם להשמדת תאי הדם הלבנים. בתגובה שולח הגוף לאזור תגבורת של תאי דם לבנים על מנת להילחם בזיהום.

חיידקים המייצרים PVL יגרמו להיווצרות מורסה בסבירות גבוהה יותר. חיידקים אלו עלולים גם לגרום למצבים מסוכנים דוגמת:

• ספטיסמיה – מצב בו החיידק מגיע אל זרם הדם ומתרבה בתוכו.
• דלקת ריאות – זיהום ותהליך דלקתי בתוך הריאות. מוגלה מצטברת בדרכי האוויר ויוצאת מהגוף בצורת ליחה.

מורסה עורית

חיידקים עלולים לגרום להיווצרות מורסה כאשר הם מגיעים לאזור התת עורי. פצע קטן בעור או חסימה של בלוטת חֵלֶב או זיעה מהווים עילה להיווצרות מורסה.

פורונקל נגרם כתוצאה מחדירת חיידקים לשורש של שערה.

הימצאות מורסה עורית לרוב אינה מעידה על בעיה בריאותית כלשהי אולם חולי סוכרת סובלים ממורסות עוריות בשכיחות גבוהה יותר. כיוון שמחלת הסוכרת גורמת לפגיעה בעצבים התחושתיים, עולה הסיכון לחבלות קלות וחתכים בעור, ומכאן גם עולה הסיכון להיווצרות מורסה עורית.

בשנים האחרונות חיידק מסוג Methicillin-resistant Staphylococcus aureus) MRSA) השייך למשפחת סטפילוקוקוס אאראוס מהווה גורם שכיח למורסה עורית.

מורסה פנימית

מורסה פנימית יכולה להיווצר בכל מקום בגוף. חלל הבטן הוא אזור שכיח להיווצרות מורסה פנימית. הגורמים לכך הם:

• זיהום.
• קרע במעי.
• חבלה באזור הבטן.
• ניתוח בטני.

בכל מקרה של זיהום בגוף קיים סיכון להיווצרות מורסה. מורסה ריאתית עלולה להיווצר כתוצאה מזיהום חיידקי קודם בריאות כמו דלקת ריאות. חיידקים יכולים גם לנדוד דרך זרם הדם לאזורים אחרים בגוף המרוחקים מאזור הדלקת הראשונית ולגרום שם למורסה.

מורסה פנימית מופיעה בדרך כלל אצל אנשים הלוקים בבעיה בריאותית מסוימת. למשל מורסה מוחית עלולה להיווצר לאחר פגיעת ראש קשה. אנשים בעלי ליקויים במערכת החיסון כמו נשאי HIV (איידס) או חולים המקבלים טיפול כימותרפי מועדים יותר להיווצרות מורסה פנימית.

גורמי סיכון

גורמי סיכון להיווצרות מורסה כוללים:

• חבלה.
• מערכת חיסון מוחלשת.
• נוכחות גוף זר בתוך הגוף.
• חסימה של מערכת ניקוז בתוך הגוף (למשל חסימת דרכי המרה).
• הצטברות נוזל ברקמה בגוף.
• המטומה (הצטברות דם ברקמה כתוצאה מחבלה לכלי הדם).

מומלץ לפנות לרופא המשפחה בכל מקרה בו יש חשד למורסה.

מורסה עורית

רופא המשפחה יבחן את אזור המורסה ויתשאל את הנבדק לגבי עיתוי הופעתה, האם הייתה חבלה באזור והאם קיימים סימפטומים נוספים (חום למשל).

במידת הצורך תילקח דגימה מהמוגלה על מנת לאבחן את סוג החיידק שגורם לזיהום. כך ניתן יהיה לבדוק לאילו סוגי אנטיביוטיקה רגיש החיידק ובהתאם יינתן הטיפול המיטבי.

אם בעבר סבלתם מספר פעמים ממורסה עורית ימליץ רופא המשפחה על בדיקת דם כדי לשלול סוכרת. אנשים הסובלים מסוכרת נמצאים בסיכון יתר להיווצרות מורסות עוריות.

סיבה נוספת להישנות של מורסה היא זיהום הנגרם על ידי סטפילוקוקוס אאראוס מסוג PVL שמפריש חומר רעיל אשר מחמיר את הדלקת המקומית. על מנת לגלות אם זה הגורם לזיהומים החוזרים יש לבצע בדיקה לנוכחות חיידק זה במוגלה.

מורסה פנימית

מורסה המתפתחת בתוך הגוף קשה לזיהוי מפני שאינה נראית כלפי חוץ. בפנייתכם אל רופא המשפחה הוא יברר את הסימפטומים ויתעד את עברכם הרפואי. במידה שיעלה חשד למורסה פנימית ניתן לאשר או לשלול את קיומה בעזרת בדיקות דימות שונות לרבות אולטרה סאונד, MRI או טומוגרפיה ממוחשבת (CT). בדיקות הדימות תסייענה לאבחן קיום של מורסה, את גודלה ואת מיקומה.

לעיתים עלול להיות קשה להבדיל בין מורסה לבין גידול אחר בגוף באמצעות בדיקות דימות. במקרים אלו, לפני הקביעה שמדובר במורסה, יש צורך בנטילת דגימה מהנוזל שבתוך המורסה על מנת לשלול גידולים מסוגים אחרים.

שלילה של מצבים אחרים הגורמים לסימפטומים

סימפטומים כמו כאב או אי נוחות באזור מסוים בגוף עלולים להעיד על מספר רב של מצבים, ביניהם מורסה פנימית. בדרך כלל בדיקות הדימות תסייענה לרופא להבדיל בין מורסה פנימית לבין מצבים אחרים דוגמת ציסטה או גידול:

• ציסטה היא מעין שק קטן מלא בנוזל שלרוב אינו מצריך טיפול. קיימים סוגים רבים של ציסטות שיכולות להימצא במקומות שונים בגוף. ציסטה יכולה להיווצר בעקבות זיהום, חסימה של מעבר נוזלים או בעקבות מחלות מולדות שונות.
• גידול הוא רקמה שגדלה באופן לא תקין עד כדי יצירת גוש. לעומת מורסה או ציסטה המכילות נוזל בתוכן הגוש הוא מוצק. קיימים סוגים רבים של גידולים, לדוגמה, ליפומה (גידול שפיר של רקמת שומן), שרירן ברחם אצל נשים (מיומה, גידול שפיר של רקמת שריר הרחם) וכן גידולים בעלי אופי ממאיר (סרטני).

מורסה ניתנת לטיפול במספר דרכים:

• טיפול אנטיביוטי.
• ניקוז.
• טיפול ניתוחי.

הטיפול המתאים לכל מקרה תלוי בסוג המורסה, מיקומה וגודלה.

מורסה עורית

מורסות עוריות קטנות מתנקזות במקרים רבים באופן עצמאי ולא נדרש טיפול נוסף. רטיות (קומפרסים) חמות על גבי אזור המורסה תסייענה למוגלה להתנקז ובכך תורמות לתהליך הריפוי.

התהליך הוא פשוט, מניחים ספוגית לחה וחמימה על אזור המורסה למשך מספר דקות, וחוזרים על כך מספר פעמים ביום. החום והלחות מרככים את העור ומסייעים לתהליך ניקוז המוגלה ולריפוי. יש להקפיד על ניקיון הספוגית וניקיון העור באזור המורסה (מומלץ שימוש בסבון אנטי חיידקי דוגמת דרמקס).

במקרים של מורסות גדולות יותר או כשלא מתרחשת החלמה עצמאית נדרש טיפול תרופתי בעזרת אנטיביוטיקה. לעיתים ימליץ רופא המשפחה על שימוש בסבון אנטיבקטריאלי בעת הרחצה או מריחת משחה אנטיביוטית בתוך הנחיריים, זאת על מנת למנוע זיהום חוזר על ידי החיידקים שנמצאים על גבי העור.

כאשר טיפול אנטיביוטי לא מביא לריפוי יש צורך בהתערבות מקומית לשם ניקוז המוגלה. מורסה שאינה מנוקזת תמשיך לגדול ולהתמלא במוגלה עד להתפוצצות המורסה, דבר שעלול להיות מלווה בכאב מתגבר באזור.

כאשר מורסה מתנקזת באופן עצמאי ללא התערבות רפואית, קיים סיכון שהניקוז יהיה חלקי בלבד וחיידקים יישארו באזור הפצע. הדבר עלול לגרום לזיהום חוזר.

תהליך הניקוז

ניקוז המורסה מבוצע באמצעות ניתוח קטן תחת הרדמה. סוג ההרדמה ייקבע לפי גודל וחומרת המורסה, אולם במרבית המקרים נדרשת הרדמה מקומית בלבד לאזור המטופל.

במהלך הניקוז הרופא מבצע חתך בעור שמעל המורסה כדי לאפשר למוגלה להתנקז אל מחוץ לגוף. בנוסף נלקחת דגימה מהמוגלה על מנת לזהות את סוג החיידק שגרם לזיהום. לאחר שכל המוגלה מנוקזת הרופא מנקה היטב את החלל שנוצר.

לאחר החיטוי לא תופרים את האזור אלא משאירים את הפצע פתוח כדי שאם תיווצר מוגלה נוספת היא תוכל להתנקז מיד ולא לגרום לזיהום מקומי. במקרים של מורסה בשכבות עמוקות של העור יושאר לעיתים באזור המטופל פד גזה עם חומר מחטא (אנטיספטי, המכיל חומר נגד חיידקים) על מנת לשמור על האזור פתוח ונקי.

לאחר ההחלמה עלולה להישאר צלקת קטנה באזור החתך.

סיבוכים אפשריים במקרים של מורסה עורית כוללים גלישת החיידקים לזרם הדם ובעקבות כך היווצרות מורסות חוזרות.

מורסה פנימית

במקרה של מורסה פנימית הטיפול חייב לכלול ניקוז של המוגלה. הניקוז מבוצע בעזרת ניתוח או באמצעות ניקור של המורסה דרך העור על ידי שימוש במחט ייעודית.

השיטה הטיפולית תבחר לפי גודל המורסה ולפי מיקומה המדוייק בתוך הגוף. ברוב המקרים, בנוסף לניקוז יידרש טיפול אנטיביוטי על מנת להתגבר על הזיהום ולמנוע את התפשטותו.

ניקוז מלעורי

במידה שהמורסה קטנה ושמיקומה בתוך הגוף מאפשר גישה נוחה, ניתן לבצע ניקור של המוגלה בעזרת מחט המוחדרת דרך העור (ניקוז מלעורי). התהליך מבוצע בהרדמה כללית או מקומית.

לעיתים יש צורך בהדמיית אולטרה סאונד של האזור הפנימי בו נמצאת המורסה כדי להנחות את הרופא במהלך הפעולה לאן להחדיר את המחט.

כאשר מאותר המיקום המדויק של המורסה מבוצע חתך בעור שדרכו מוכנס צינור גמיש, דק וחלול. הצינור מנותב אל תוך המורסה ומאפשר למוגלה להתנקז אל תוך שקית קטנה המחוברת לקצהו השני שנמצא מחוץ לגוף. ברוב המקרים הצינור יושאר במקום למשך מספר ימים עד שלא תיראה מוגלה המנוקזת באמצעותו.

סיבוכים של ניקוז מלעורי

סיבוכים אפשריים לאחר ניקוז מלעורי (ניקור בעזרת מחט דרך העור) כוללים:

• צורך בניתוח בעקבות אי הצלחה להחדיר את צינור הניקוז לתוך המורסה.
• גלישת חיידקים לזרם הדם המתרחשת במהלך הניקור (מתבטאת בצמרמורת) ומטופלת בעזרת אנטיביוטיקה.

ניתוח

לעיתים לא ניתן לנקז את המוגלה באמצעות ניקור בשל גודל המורסה, מיקומה בתוך הגוף או ניקור קודם שלא ניקז את כל המוגלה. במקרים אלו נדרש ניתוח. סוג הניתוח הנדרש תלוי בסוג המורסה ובמיקומה בתוך הגוף.

מורסה בתוך הגוף נוצרת בדרך כלל כסיבוך של מצב אחר, דוגמת דלקת או זיהום. אין דרך לצפות או למנוע היווצרות של מורסה פנימית. באשר למורסה עורית העצות הבאות עשויות לעזור במניעה.

ניקיון העור

הקפדה על עור נקי ובריא מורידה את הסיכון להתפתחות מורסה עורית.

ניתן להוריד את הסיכון לזיהום חיידקי על ידי נקיטה באמצעים הבאים:

• שטיפת ידיים מספר פעמים ביום ועידוד בני המשפחה לנהוג באופן דומה.
• שימוש במגבות נפרדות.
• הימנעות מאמבטיות משותפות (בייחוד לילדים).
• אין לחלוק סכיני גילוח עם אנשים אחרים.
• במידה שיש מורסה יש להמתין עד לריפוי מלא לפני שמשתמשים במתקנים משותפים כגון מכשירים בחדר הכושר, רחצה בבריכה או בג'קוזי.

אל תנסו לנקז את המוגלה מהמורסה בעצמכם כי פעולה זו עלולה לגרום לפיזור החיידקים ולזיהום במקום נוסף על גבי העור. במקרה שמוגלה מתנקזת באופן עצמאי מהמורסה, נגבו את המוגלה בעזרת מטלית נקייה והשליכו לפח את המטלית מיד לאחר השימוש. שטפו את ידיכם לאחר מכן בעזרת סבון אנטיבקטריאלי.

השתדלו לא לפצוע את העור בעת גילוח הפנים, בית השחי או כל מקום אחר בגוף. במידה שנחתכתם נקו מיד את האזור וחטאו אותו (פולידין, סביעור או כול תמיסת חיטוי אחרת). אם האזור נראה דלקתי (אדום, נפוח) פנו לרופא המשפחה או לרופא עור.

תזונה נכונה

תזונה עשירה בוויטמינים ובמינרלים מסייעת למערכת החיסון להגן על הגוף ולהילחם בזיהומים באופן מיטבי. פירות וירקות מכילים ויטמינים ומינרלים בכמות גבוהה ועל כן מומלץ לאכול לפחות חמש מנות יומיות של פרי או ירק.

משקל גוף תקין

עודף משקל מהווה גורם סיכון להיווצרות מורסה עורית. חיידקים שנמצאים באופן תקין על גבי העור עלולים להיכלא בקפלי עור, להתרבות שם ולגרום לזיהום באזור. בנוסף, אנשים בעלי עודף משקל נמצאים בקבוצת סיכון ללקות בסוכרת שבין השאר מגבירה את הסיכון להיווצרות מורסות עוריות.

הימנעות מעישון

עישון גורם לטווח רחב של מחלות ומצבים בריאותיים שמחלישים את מערכת החיסון ומורידים את יעילותה נגד זיהומים שונים. במידה שהינכם מעשנים, הפסקת עישון תתרום לשיפור מצבכם הבריאותי.

ניתן להסתייע ברופא המשפחה בכול הנוגע לתהליך גמילה מעישון. כיום קיימות מגוון אפשרויות המקלות על הפסקת העישון, לרבות טיפול תרופתי או סדנאות להפסקת עישון.