מחלה הנגרמת מתגובה מוטעית של מערכת החיסון נגד תאים ורקמות בריאים, ללא נוכחות של גורם זר כחיידק או נגיף. כתוצאה מכך נוצרים נוגדנים נגד מרכיבים עצמיים, דלקת והרס רקמות בריאות.
מחלות חיסון עצמי הינן מחלות כרוניות, במהלכן סובל החולה מהתלקחויות, היינו מהתקפים חריפים, שביניהן תקופות של הקלה בסימפטומים (בלעז, רמיסיה).
קשה לאבחן ולטפל במחלות חיסון עצמי עקב המגוון הרב של המחלות (יותר משמונים סוגים) ודמיון הסימפטומים ביניהן. פעמים רבות הסימנים הראשונים לקיומה של מחלת חיסון עצמי הינם עייפות, כאבי שרירים וחום נמוך. הסימפטומים האחרים מגוונים ותלויים ברקמה או באיבר הפגועים.
לא ידוע מה גורם למערכת החיסון לזהות רקמה בריאה כגורם זר (בלעז, אנטיגן). אחת הסברות גורסת כי חיידקים, נגיפים וחומרים מסוימים מעוררים את השינויים הללו, במיוחד אצל אנשים המועדים לכך מבחינה גנטית (מחלות אוטואימוניות נוטות להיות תורשתיות).
מחלות חיסון עצמי עלולות להשפיע על איבר אחד או יותר, או על סוגי רקמה שונים. איברים ורקמות המושפעים בדרך כלל ממחלות חיסון עצמי כוללים כלי דם, רקמות חיבור, בלוטות אנדוקריניות (הורמונאליות), מפרקים, שרירים, תאי דם אדומים ועור.
אדם עלול ללקות בשתי מחלות חיסון עצמי בו-זמנית. דוגמאות למחלות חיסון עצמי כוללות דלקת מפרקים שגרונית, ספחת, זאבת אדמנתית מערכתית, סוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים) וטרשת נפוצה.
נשים בגיל הפוריות מצויות בסיכון מוגבר ללקות במחלות חיסון עצמי. אוכלוסיות סיכון נוספות כוללות כאלו שיש להם קרובי משפחה הלוקים במחלות חיסון עצמי ואנשים החשופים לגורמים סביבתיים כגון חשיפה מוגברת לשמש, לחיידקים, לנגיפים ולתרופות מסוימות.
אבחון מחלות חיסון עצמי נעשה באמצעות שילוב של בחינת סימפטומים וממצאים גופניים עם תוצאות בדיקות שונות, לרבות בדיקות לנוכחות נוגדנים עצמיים, בדיקות לנוגדנים גרעיניים, בדיקת חלבון מגיב CRP) C) ובדיקת שקיעת תאי דם אדומים (ESR).
טיפול במחלות חיסון עצמי מכוון להקלת הסימפטומים, לשליטה בתהליך האוטואימוני ולשמירה על יכולת הגוף להלחם בזיהומים. תרופות המשמשות לטיפול במחלות חיסון עצמי נקראות תרופות מדכאות חיסון (בלעז, אימונוסופרסיביות).
